#CPD23 Thing 20: Getting Here

The one commonality in the librarian stories I’ve read is that the authors did not plan to be librarians. Most seem to have stumbled into the field, and I’m certainly no exception. People who know me well have one of two reactions (or, paradoxically, both simultaneously) when they hear what I’m learning:

1: That makes so much sense. Why didn’t you think of this sooner?

2: Are you kidding? You never even set foot in a library for 20 years!

Yes, the later is true. I’m a librarian-in-training without a subscription to a library. But that means I understand why the public doesn’t flock to the public libraries in droves — I’m one of them and now I’m trying to find a way, through study and work, to make the library attractive to me and to others like me.

I’ve contributed my Library Route to the project (originally written for #CPD23 Thing 10) and I participated in this year’s Library Day in the Life. I have high hopes that by the time LibDay8 rolls around I’ll have even more to contribute, but that’s a story for Thing 22.

 

#cpd23 Thing 16: Us and our big mouths

Israel doesn’t have a strong history of advocacy for libraries.

In the first place, modern Israel’s history is too short for a long history of anything. And second, given our two library traditions: library as study hall (as in Bergmann’s National Library) and library as social educator (communist/labor party “workers’ libraries”) there hasn’t been a visible need for advocacy during most of Israel’s history.

Lately that has been changing. Whereas once library budgets were not only sacred in terms of funding, they were sacred in terms of use — no local authority would dare dream of diverting library funds for use in other agencies. Now that’s become such an issue that library budgets have been separated from local council budgets in many places, and yet the plunder continues: I’ve heard of libraries being told to buy computers which were then “donated” by the library to other local agencies and of libraries funding and planning activities which were to take place in the spaces of other agencies, with the host agency getting all the credit.

But it’s hard to get the Israeli public — so passionate about so much else — worked up about their libraries. It’s just the place they get free books, you know? When your rent is half your monthly salary, experts are predicting the world will end on Thursday, etc. how important is your local free book warehouse?

The Center for Libraries is trying to change the perception of libraries, but IMO too little, too late. This year they seem to be all about Facebook. Really? Isn’t that a little 2009? Frankly, the most passionate teens and 20 somethings I know are leaving Facebook in droves out of boredom. It’s a problem I’ve noticed a lot in Israel, and in my LIS program, too — they teach the program/site and not the skill. GoogleSites instead of HTML, Facebook instead of finding and engaging the readers.

I think the first step, particularly for small town libraries, is for the librarian to be more visible, not just inside the library, but outside. I spend a lot of time talking to people in the town whose library I volunteer in, and they, intelligent, well-read, Facebook-friendly people all, have no clue about half of the libraries services. If I were in the library during public hours more often I would tell people to come meet me at the library, as long as they didn’t mind chatting while I worked. The main advocacy problem that I’ve seen locally is getting people in the library’s doors.

To take an example which illustrates the problem Israeli libraries face: I’m an LIS student. A voracious reader. I work in information and volunteer in a library. And yet I have not borrowed a book from a library in about 10 years. If I want to read something I either buy it for myself or borrow it from a friend. I advocate for the library in which I volunteer, but wouldn’t bother myself, except for in principle, to do anything to save the library in my own town.. Why? As far as I know, it has nothing for me. It’s never done anything to draw me inside its doors. The only programs I ever see advertised are for pre-readers, of which I have none in my family. The library books I’ve seen at other people’s houses are not the genres which interest me. Why would I swerve from the path between the grocer and my house to check out the opening hours?

There’s no outreach, no variety of programs, no variety in collections, no requests for feedback from the community, no availability of information resources (I think I heard a rumor they might be getting a computer for patrons), and the librarian is a 21 year old girl with a high school diploma and previous experience in babysitting. My home library is infinitely more suited to me needs. Until the local library has something for me, expresses some interest in having me in its community, why should I take the time to advocate?

There, I think, is the difference between what Israeli libraries once were and what they’ve become (and consequently the source of their problems). The library used to be a community and now it is not.

#CPD23 Thing 11: If wishes were horses

Photo Creative Commons by skedonk

Oh, yes, I know what you’re thinking: There she goes again, whining about the state of Israeli librarianship. So why doesn’t she do something about it?

I would if I could, but I’m not even sure where to start. My program doesn’t seem to offer any guidance on mentorships. We will need to do an apprenticeship in Year 3, but they haven’t told us (approaching Year 2) anything about the process–do they match us up? Do we need to find our own opportunities? At the open house before I joined the program I did get a hint that the coordinator tries to place students in jobs near their homes, so perhaps she does take charge of the whole task. Do I get a say in what kind of library I apprentice at? If so, how do I know what I want? At this point, the only kind of librarianship I know of is solo corporate librarianship, and I wouldn’t want to apprentice at that (if it were possible; apprenticing as a solo librarian is sort of a contradiction in terms, isn’t it?). I have been putting time in at a public library, but only as a volunteer, and never in work with patrons. How would I know if I might like that? And I’ve never done anything in an academic library, a realm which I think might suit me. Would committing myself to 120 hours of work there be my dream job or a nightmare?

If we had an efficient local network I could try that as a way of finding official or informal mentors, but we don’t. I do try, when we take a tour of a library or when I go to a conference I chat up anyone who seem willing. I often do make friendship, but whenever I think I might be finding a mentor I’m brought up short by reality. Fact is, no matter what I’ve called what I do, I’ve been an information professional for well over a decade. Most of the people I talk to either do not have as much experience as I do or are more interested in what I do (as I am more interested in what they do).

When I have my Year 2 planning meeting in October I’ll approach my department head for advice or a name she can recommend to me. I would love to have someone more experienced and more knowledgeable to help guide me, and I think I have enough experience and variety in my professional life to give something back, as well.

If wishes were horses, all librarians would ride. I think it might be time I try to locate my local stable.

#libday7 Library school never taught this

Things library school never taught me

To be an LIS professional you need:

• A big checkbook
• Graphics skills
• Muscles

So what did I do all day? In my day job, I spent the day digging up old bills that had never been paid. (Hello, no one has paid the water bill since March or the electricity since January? And we still have service?). Then I spent about 10 hours doing drawings for patent applications (which, for obvious reasons, I can’t post at this point).

Around 7 pm my public library director calls and asks if I can help set the library up for the Minister of Culture’s visit. The advantage of living alone is that I can do spontaneous hings like this (yes, isn’t my life just too much fun?!?).

Our first task was straightening two rooms full of shelves, so the place looked good. Aside from a few obvious mis-shelvings (a book of Jewish law on the shelf with books on cults, for example) we didn’t try to organize, just fix this:

Clear all the furniture out of the children’s area, set up the speakers’ area

And put out 60 chairs for guests.

When I grow up, I want a job in a library with a maintenance staff!

#libday7 Day 1: Cataloging the Blues

I wear three different LIS hats. At work I’m the information officer for a boutique investment firm, currently seconded to a tech start-up in the field of 3D displays. On the weekends I’m a volunteer in a small community library. And during the school year I’m a student in a post-grad LIS program.

My library week starts with my volunteer cataloging work.  I work on administrative mornings (meaning we’re supposedly not open to the public), and our library isn’t the sort that people casually stroll into.

Karnei Shomron community center

No, the whole building is not the library. We’re up two flights of stairs, in the back of the building.

Yet somehow this is how the library looks on a day it’s closed:

View from the admin/check-out desk to the computer area.
Kids’ library is to the left, periodical and the future home of the music library is between the desk and the computers.

(Three boys at the computers, two girls reading. Does this say anything about socialization and gender issues?)

In addition, though we are not open, we had a reading club come for a tour of the library, and our head librarian gameified their visit with a treasure hunt amongst the shelves.

View from the admin/check-out desk through the kids’ library to the YA, reference, English, and adult section.

But I wasn’t there to take pictures. What did I go to the library for again? Oh, yeah:

Too bad it’s not laced with gin….

What do you mean I’m not here for the tea? Oh, right. Music library cataloging. I was hoping you’d forget…

Step 1:  Gather discs from the cabinet, push uncatalogued returns out of my work space

Step 2:  Log into cataloging system. Hello, Agron! Hate you so much! You’re so wonderfully flexible (not)!

Step 3:  No matter what they teach you in cataloging class, the disc, wrapper, and booklet are not sufficient sources of information.

When the resources which come with the disc fail me, my first stop is MUSIClassical. Most of what’s missing is the first names of composers, and the website has most that I’ve needed. When all else fails, Google steps in.

Step 4:  Type, rinse, repeat.

Due to the way the printer is set up, as well as the way Agron handles printing (as far as I can tell, an early version of Word’s merge function), we have to print up labels 24 at a time, no more and no less.

Step 5:  Prepare the barcodes.

Have I mentioned how much I hate Agron? If I made a mistake in counting and have an extra CD cataloged, it’s a PITA to extract that item during the next cataloging session and add it to the new discs awaiting barcodes. I have to clear out the temporary database, manually input all the item numbers one by one, and then print the new temporary database onto stickers. At least at the end of it I get a little play therapy.

פייסבוק שאלה 12

12. לאור ההתנסות שלך בפייסבוק  הסבר  כיצד בפייסבוק  מיושמת היטב  האסטרטגיה בה מבקשים ספריות לנקוט היום:  “אם המשתמש לא בא אל הספרייה הבא את הספרייה אל המשתמש” .

אני הולכת לכתוב משהו בכיוון האפיקורסות, ואולי משהו קצת סקיצופרני: אני חושבת שהאסטרטגיה שציינת היא שגויה. מאד שגויה.

קחי בחשבון ממי זה מגיע: רוב החיים שלי מתנהלים באון-ליין. אני עובדת מרחוק דרך המחשב. מדברת עם השכנים שלי דרך אי-מייל, פייסבוק, וטוויטר. לוקחת 2/5 מהקורסים שלי במתוקשב. הדבר הראשון שאני עושה בבוקר, לפני שאני מרכיבה משקפיים, זה לבדוק ג’י-מייל, והדבר האחרון לפי קריעת שמע זה לקרוא ebook.

יש שירותים שאני מודה שמשתלבים טוב באינטרנט — הערכת ספרים, יעץ קל. לא חייבים סינכרון בין הספרן ללקוח, ואין צורך לספק את השירותים בשעות עומס, למשל.  מצד שני, יש שירותים שהם לא כל כך יעילים במתוקשב — הדרכה, למשל.  ויש לי חשש שאנחנו, דור המחשבים ממעמד הבינוני + נסחפים בזרם ה”ספרייה 2.0″ ושוכחים מה כל כך חשוב בספרייה 1.0.

“אם המשתמש לא בא אל הספרייה הבא את הספרייה אל המשתמש”. ונעשה את זה דרך בלוגים וקטלוג מכוון וטוויטר וebooks ופודקאסטים ושאר ירקות. יופי. בספרייה האקדמית? מעולה. בספרייה של חברה? פרפקט. בספרייה של בית חולים, איפה שחולים שוכבים במיטות והמשפחות עסוקות איתם?  כשיש גישה מוגבלת לרשת, או שהגישה בתשלום, או שהיא נמצאת רק במקומות מסויימים בבניין?  יפה, כבוד הרופא, שאתה אומר לי “תבדקי באינטרנט ותמצאי הרבה חומר על המחלה של בעלך.” אולי במקום זה תעזור לי ליצור קשר עם הספרן של בית החולים ושהספרן יביא לי כמה כתבות או תמצית ממה שהוא מצא באינטרנט? אתם באמת חושבים שעכשיו יש לי זמן לשיטוטים וחיפושים? וספרייה ציבורית — לאיזה חלק מהקהל יש גישה למחשבים, לאינטרנט, וידע מספיקה להרוויח מהנוכחות של הספרייה ברשתות חברתיות?

לאחרונה הייתה הרבה דיבורים על העתיד של הספרייה — סט’ גודין, קרן קוייל, וקולות חדשים כמו לי-אן וראבל. ומכל הקולות עולה החשש שאנחנו לא יודעים איך לשלב הספרייה כפי שהיא תמיד הייתה והמשחקים החדשים שלנו.  ואני חושבת — אם אנחנו לא מבקשים מהלקוחות להגיע עלינו, למה לנו בניינים ותחזוקה ומשכורות? למה שלא נסגור את הבאסטה, נלמד לכמה הודים ממומבאי עברית, ושהם יטפלו בחשבונות של הספרייה ברשת/יתנו שירותי יעץ?

אז מה אני מנסה להגיד — שאין מקום לרשתות חברתיות בספרייה? ברור שלא. לדעתי, אין כמעט אמצעי פסולה במאבק שלנו לתשובת לב הלקוח. אבל אני כן חושבת שהאסטרטגיה חייבת להיות  “אם המשתמש לא שם לב לפרסומות של הספרייה הבא את הפרסומות אל המשתמש.”

בטמבלר בא נשים תמונות של ספרים חדשים שנרכשנו, עם לינק שהלקוח יזמין את הספר — ויבוא לקחת.

נזכיר בטוויטר דברים שקורים בספרייה, ואפילו נעשה לייב-טוויטינג’, שיראו כמה כיף הם מפסידים אם הם לא מגיעים לאירועים שלנו.

בפורסקוור בו ניתן באדג’ים לאילו שמגיעים לספרייה בתדירות.

בבלוג, בא נעלה טעימות של שלל הדברים החדשים שאנחנו מציעים — ספרים, מוסיקה, הרצאות. למה לא לשים עוד פוקוס על האוסף ונחדד את התיאבון ליותר מידע בזה שמזכירים למשתמש שתמיד, תמיד, יש לנו עוד מה להציע לו, בכל נושא שירצה?

בא נשתמש בפודקאסטים ווידקאסטים לבנות קהילה. נראיין משתמשים, במיוחד עלה שמשתמשים כבדים של רשתות חברתיות, והם יעלו לינק לקאסט, וככה הספרייה יפיץ את עצמה באופן וויראלי.

בפייסבוק, בא נעלה קישוריות לחדשות — עם ההקשר לספרייה שלנו. וודיאוים מויטויב, ואיזכור שהספר שממנו נסרט הסרט, המוסיקה מאחורי הוויד, נמצאים אצלנו למי שרק יגש ויקח.

הרשתות החברתיות, לדעתי, חייבים להיות תחליף לפרסומת ולא תחליף לספרייה.

ואחרי כל ההקדמה המתישה הזאת, כמה ספריות שעושות את זה נכון בפייסבוק ולמה:

ספרייה אזורית קולומבוס: שאלות יעץ, אירועים בקרוב, ביקורת על ספרים שיש בספרייה, בקשות מקוראים לרכש, איגוד של פוסטים מיישומי ווב 2.0 (בלוגים, טוייטר), תמונות, סרטי הדרכה לשימוש בספרייה, ועוד. יש תחושה שהם עובדים קשה לבנות קהילה לספרייה הכוללת גם צוות וגם קוראים.

ספרייה לאומית, ישראל: חדשות הספרייה, שאלות ותשובות, דיונים, והמלצות קוראים לספרים הנמצאים באוסף. רק חבל שיש דפים נפדרים לעברית ולאנגלית, וכל אחד עם תוכן אחר, כך שמי שרוצה תמונה שלמה חייב לקרוא את שתי הדפים.

הספרייה הציבורית סיאטל: דיונים על ספרים באוסף, תזכורות על שירותים בניתנים מרחוק עם כרטיס קורא, קבוצות קריאה, שירותי יעץ, שאלות טכניות וביקושי רכש לספרנים, תמונות מאירועים. בונים פה קהילה, אבל עם הדגש חזק על הגעה לסניפי הספרייה.

ספריית קוונס קולג’ אוקספורד: מידע על רכש, שינויים בשעות, דברים יוצאי דופן שקורים בספרייה (הסרטה של סרט בוליוודי, למשל), שירותי און-ליין למשתמשי בספרייה, גישה לוורלדקט וסייט מי. חבל שאין יותר מעורבות מצד הקורים.

ספריית אונ’ של מרכז פלורידה: הרבה מעורבות של קוראים. אין הרבה מידע על הספרייה עצמה, אבל הדף יוצר רושם שהספרייה היא מקום קולית להיות בו, ושזה מקום שבו ניתן לצמוא את החברה’.

ספריית עיריית נוי יורק: מידע על אירועים, הנחות למשתמשים של פייסבוק, תחרויות מיוחדת, מידע על האפליקציה של הספרייה, קישורים לאתר של הספרייה, ותמונות, וידיאוים, מידע והשראה לספרנים מספריות אחרות, לינקים לרשתות חברתיות אחרות, לייבסטרים של אירועים, וורלדקט ועוד.

כל הספריות האלו בונים קהילה דרך הכלים של פייסבוק וגם מנסים לעשות את הספרייה עצמה — המבנה הפיזי — אטרקטיבי למשתמשים כדי לעודד ביקורים ושימוש.  השבת קראתי ספר על הספרייה הציבורית במאה ה21*, ושם כתוב (דף 115) שקיימת חשש שהצעירים המובילים טרנדים לא משתמשים בספריות ולא מושכים איתם הצעירים שעוקבים אחרי טרנדים, וכמה חבל זה, כי משתמשים צעירים ונהלבים הם קצובה שמוכנה וזמינה להיות אקטיביסטים למען ספריות. נראה לי שזה השימוש הכי חשוב שספריות יכולות לעשות ברשתות החברתיות — להגיע ליוצרי דעות צעירים איפה שהם נמצאים ולהפוך אותם לאוהדי הספרייה.

———————

* Goulding, A. (2006). Public libraries in the 21st century: defining services and debating the future. Hampshire, England: Ashgate Pub Co.

פייסבוק שאלה 3 & 13: ספריית מוסיקה ע”ש בנימין כהן, קרני שומרון

3. פתח דף לספרייה פיזית או דמיונית . דווח  על כך בבלוג האישי.

בחרתי לפתוח דף לספרייה שכרגע בשלבי הקמה, ספריית המסוקיה ע”ש בנימין כהן  בתוך ספריית קרני שומרון. האוסף התחיל מתרומה לספרייה של בערך 700 דיסקים מהמשפחה של בנימין וכרגע הדיקסים עוברים מיון וקטלוג לקראת פתיחת הספרייה לקהל.

לדף של ספריית מוסיקה ע”ש בנימין כהן, קרני שומרון

אני כבר ותיקה בפייסבוק, אז תהליך פתיחת הדף לא היתה לי קשה. עיצבן אותי (כמו שמעצבן אותי שנים) החוסר באפשריות לקבוע מיקום בארץ. אין לי אפשרות בפרופיל האישי לציין מקום מגורי כי פייסבוק לא מכיר בו, ובדף החדש לא הייתי יכולה לציין “קרני שומרון,” או אפילו “שומרון” או “כפר סבא.”

חוץ מזה התהליך היה די כמו בפייס הפרטי שלי, כך שהיה קל מאד לפתוח אירוע, לעדכן סטטוס, להוסיף לינקים, ולהוסיף תמונת פרופיל.

נתקלתי בבעיה להוסיף יישום אינטראקטיבי. באופן פאראדוקסלי, כשהייתי רשומה בשם הספרייה, פייסבוק העלה האפליקציות לדף הפרטי שלי, וכשהייתי רושמה בשם הפרטי שלי, הם עלו לדף של הספרייה, למרות שבשתי המקרים בקשתי שהם יעלו לדף של הספרייה. ג”כ, כשהייתי רשומה בתור הספרייה, היה לי את האפשרות להוסיף אפליקציה לדף של הספרייה (למרות שזה לא ממש עשה משהו), אבל לא להוסיף אפליקציה למעודפים.

עוד בעיה שהיית לי היה בטיב האפליקציות. מכייון שהדף היה לספריית מוסיקה, רציתי לשים אפליקציות הקשורים למוסיקה, ורובם היו כתובים לעבוד עם פרוטוכול http ולא https, למרות שעכשיו פייסבוק ממליץ לכולם להשתמש בhttps.

תרגיל – 11 .5 2011 – פודקסטים שאלה 3

3. כתבו בבלוג האישי מה דעתכם על טכנולוגיה זו, ההתנסות שלכם בחיפוש פודקסטים  ואלו שימושים הייתם מעדיפים לעשות בפודקסטים לספרייה

היתה תקופה (בערך לפני שנה וחצי-שנתיים) שבהחלט היה אובר בהפקה של פודקאסטים. כל בלוג המכבד את שמו שם פודקאסט פעם-פעמיים בשבוע, ולא חשוב אם הנושא הוא אחד שמועבר הכי טוב בקול או לא. באיזהשו שלב זה עבר לוידקאסטס, וב”ה השיגעון עבר לו בכלל.

וזה מצביע על אחד מהבעיות הגדולות בטכנולוגיות מידע מתקדמות — העקומה. יש כאלו שבהתחלה קופצים על הטכנולוגיה, מנסים אותו, ועוזבים לדבר חדש הבא. יש אלו שמאמצים את הטכנולוגיה כי זה הפך להיות פופולארי, וכשזה דועך, גם הם עוזבים. ויש כאלו שעובדים עם טכנולוגיה אחר שיקול דעת, כי זה טכנולוגיה מתאימה לצרכים שלהם. נורא קל להתקע בעיקוב אחר קאסט שיעלם, או בשימוש במאגר מידע/מנוע חיפוש שכבר לא מעודכן, כי הבעלים אבדו עניין.

אני חושבת שפודקאסטים (וגם לוידקאסטים) יכולים להביע הרבה תועלת לספריות. כמה ישומים אפשריים בספרייה ציבורית (כמובן שחייבים לקבל רשות לשימוש של כל חומר שכפוף לזכויות יוצרים עם השימוש חורג מגבולות שימוש הוגן):

• שעת סיפור לילדים / קריאת ספרים לגיל השלישי (ואחרים עם ליקויי ראיה) — מתנדבים/ספרניות קוראים מספרי הספרייה
• הקלטות של פעילויות בספרייה בהם קול הוא המרכיב החשוב: שעות סיפור, הרצאות
• טעימות (קטעים קצרים) מספרים חדשים בספרייה כדי לעניין אנשים לבוא להשאיל את הספרים.
• טעימות של דיסקים חדשים שרכשה הספרייה (לספריות שיש להם אוסף של מוסיקה)
• שאלות נפוצות בדלפק היעץ, תשובות, וסיפורים פיקנטיים על דרך בהם התשובות הושגו/השימוש של הלקוח במידע (בתיאום עם הלקוח)
• “דע את הספרנית” –סדרה של קאסטים עם צוות הספרייה, כדי להכניס פן אנושי לאינטראקציות בין הקהל לצוות. אפשר לשלב את זה עם “דע את הקורא” –אותה רעיון, רק על לקוחות הספרייה שסיפורם (והקשר שלהם לספריה) יענינו את הציבור הרחב
• גם אפשר לנצל את הכישרונות/תחביבים/מקצועות של הצוות/קהל לסדרה של קאסטים על מומחיות שיעררו עניין בציבור: עבודת שורשים, עשה זאת בעצמך, עיצוב הבית, רפואה אלטרנטיבי וכד’.
• בסביב לאירועים/חגים, אפשר לשלוח זרקור על האוסף של הספריה הקשורים לאירוע דרך קאסטים — קריאה של קטעים מספרים, מוסיקה מדיסקים להשאלה, וכד’
• אפשר לעשות שימוש פנים-ארגוני: אם יש ספרנית אחת שלומדת, שהיא תעשה קסאטים לשתף את כולם בדברים החדשים שהיא לומדת. אם יש אחרת שנסעה לכנס, שיהיה קסאט סיכום על זה. אפשר קאסט על קטלוג של ספרים בתוך הILS (הרבה יותר יעיל מחומר כתוב או וידקאסט, כי אפשר להאזין תוך כדי הכנסת ספר לקטלוג)

בספרייה האקדמאי יש עוד מגוון של נושאים שאפשר לשדר בקאסטים: הספרייה היא אחד מהמקומות שבהם כלל ציבור המקום נפגשים, ואפשר לנצל את זה לעדכן את כולם במה שעושים אחרים בקמפוס.

הספרייה העדכני היא מכרז מידע. יש סוגים של מידע שמועברים יותר טוב בשמיעה מבראייה, וכדי להעביר אותם בקאסטים. יש סוגי מידע שמעוברים באותה מידה של קליטה גם בראייה וגם בשמיעה, וכדאי להוסיף קאסטים גם על הנושים האילו בשביל לקוחות שהקליטה האודיופוני יותר טוב מהוויזואלי.

רשימה של ספריות עם פודקאסטים