Posts Tagged ‘just because you’re paranoid doesn’t mean they’re not out to get you’

#cpd23 Thing 14: Mendeley & politics

September 7, 2011

I’ve been putting off writing this post for a long time. It should be a slam dunk for me, since I use all three citation resources in this Thing, but there’s more involved here than academics, and I have some instinctive horror of mixing academia and politics, so I kept worrying at this post. Best to just type it up, put it out there, get on with my life, and nip that incipient ulcer in the bud.

The site that’s keeping me from sleep is the citation resource site I would like to use most, Mendeley. And the reason is purely politics.

Let’s start at the beginning of my quest for citation management. At first I stored references in Diigo, but once I decided I wanted to see what other people were citing, I knew it wasn’t enough, so I moved over to CiteULike.  And that was fine for the social bookmarking aspects, but I had to add a heavy reliance on Dropbox and Son of Citation Machine to share articles and organize citations for papers.

Then I found Zotero, which at least solved the problem of organizing citations. I like their Word addon, didn’t like that it was browser dependent (which is less of an issue since they published their standalone application). At school we only have Internet Explorer, so I kept looking, and stumbled across Mendeley.

It wasn’t love at first sight, but I did find the site more useful than the alternatives, so I put the references for my end-of-term paper on literacy in a Mendeley library. Then I got an e-mail from Mendeley, inviting me to become a Mendeley Advisor — a sort of goodwill ambassador for the site. I’m not sure why they sent someone who’d just signed up such an invitation (because there are few Israelis who use it?), but I did like what I’d seen of it so far and they offered me a T-shirt (which I still haven’t received) so I joined the Advisor  group.

And that’s where the trouble started. I started to fill out my profile and was happy to see that books and articles I’d worked on over the past 20 years were all there. Then I went to put in the school were I study — no such city is listed in Israel. I shot off an email to Mendeley support and they quickly added the school’s city. Now what about the town where I live?

Ah, that’s more complicated, they said. You see, I live in a Jewish town on the West Bank, and adding any towns on the West Bank is politically sensitive. At first I was inclined to accept that, but then I did some digging, and found that there were several West Bank Arab towns listed — but no Jewish/Israeli towns. I wrote support again, pointing out that fair’s fair — if they’re worried about being politically sensitive, they should either list several Israeli West Bank towns as they do several Arab ones, or no Arab West Bank towns as they do no Israeli ones.

A nice tech support person named Charlotte, who’d been helping me all along, said she’d have to take it up with her manager. Two weeks later I reminded her I was waiting and she said the manager said it had to be kicked up to the board of directors. Two weeks later I sent another e-mail, asking what had happened, and two weeks after that another — neither of which was answered.

I’m inclined to write this off to the known British academic bias in favor of Arab claims to the area and against the Israeli, but they could have been honest enough to say so from the start. I’m in the process of writing a small blurb for Scholars for Peace in the Middle East, in the hopes that some of their 40,000 members will also write Mendeley for explanations. They might ignore one user, but there’s power in numbers. I don’t want to change the site’s policy — I’d just like them to admit to it in writing.

In the meanwhile, I’ve cancelled the program I had scheduled at school to extoll the virtues of Mendeley; a silent bias does not strike me as a worthwhile academic stand to support.





CPD23 Thing 5: The non-retro-reflective edition

July 15, 2011

Things I did instead of writing about reflective practice:

1. Read a lot about reflective practice.

2. Knit a pair of yoga socks.

3. Updated our corporate blog.

4. Updated statistics for marketing projections.5. Watered my newly poured patio three times a day.

6. Followed many, many links from lemurph‘s post on Thing 4.

7. Hung out with my daughters.

8. Went to a Yemenite henna ceremony.

9. Pic-spammed a huge huge post for my fangirlz. (And no, no link. Linking between my fandom and my professional life is just what I’m trying to avoid in my branding!)10. Played with my cat.

11. Realized that I’m avoiding the issue.

My sign is “keep out”





I’m a preparer. I read and plan a lot before I do anything, including getting out of bed. I’m the geeky student who’s done all the required and recommended reading three days after the syllabus was released. I’m the one who keeps her inbox down to zero and her RSS feeds all read. Before I volunteered to catalog a music collection I read books and websites about music cataloging. And there it ends.

I plan, I do, I move on. If I’m going to do something again I may analyze what went right and what went wrong, but it’s not so much reflection as it is preparing for the next volley. In the world of information seeking behavior I’m less Ellis* than I am Bates**. (Incidentally — raspberries? Best thing evah. Mulberries? Ditto.)

Photo CC by mccun934

And this is about as much reflection as I can take. Off to plan my weekend.

* Modeling the information seeking patterns of engineers and research scientists in an industrial environment, D Ellis, M Haugan (1997), Journal of Documentation 53 (4) p. 384-403

** The design of browsing and berrypicking techniques for the online search interface M Bates (1989)

CPD23 Thing 3: Isn’t branding for cattle?

June 28, 2011

I’ve got an online friend, and the other day we were talking about mistakes we’ve made in our online lives. She’s had problems, bleeding over into her real life, because she let too many people in her little corner of the internet know who she really is.

On the other hand, if you don’t let anyone know who you are, to paraphrase Sondheim, you don’t get the bad things but you don’t get the good things but you don’t get the bad things.

On the third hand (hey, I’m in the middle of a sci-fi reading binge) the library world in which I move is not very internet-savvy and is not very motivated to read English. The one thing I’ve already decided about my “brand” is that it will always mix Hebrew and English. I’m a middle aged library student. The chances that I’ll move to some English speaking country and take the library world by storm are about as high as the chances that I’ll win next year’s Miss Universe pageant. But maybe that’s not a bad place to start my brand — after all, in real life I’m also known for my mixture of languages.

I do brand in real life. To steal a method of description from Tina Reynolds, I’m the “tech savvy librarian in high heels”. In the library school cafeteria I’m the one at the corner table, explaining how to open Google Sites to public view or how to DM on Twitter. I’ve had more than one instance where I’ve gone to librarians to get help with data searches and ended up teaching them the database instead of the other way ’round.  And when we go on a tour of libraries, I’m the one click-clacking down the halls and asking the staff about computerization.

But branding online? I’ve never really thought of it. I have started to segment my online life to separate my work (using my English name) from my library school studies and activities (using my Hebrew name) from my knitting (on Ravelry using an establish net-name) from my sci-fi fandom (on archives using fandom-specific names).  I suppose what I set out to do with this segmentation was to keep my library name clear of what would be considered frivolous and irrelevant, even incomprehensible to local sensitivities, and to keep it clear from mistakes I made in being too public in my own name when the internet was young and a more trusting place.

So far it’s worked. When I did as requested for this Thing and checked my own name on Scroogle the top spots were my own Tweets. After that things got murky: my first name means “love” and a popular DJ/remixer has the same last name as I do, so his remixes of pop love songs on YouTube showed up. Of the top 20, 13 are me, and none are anything I wouldn’t want made public.

But I suppose if I’m going to put the effort into being out there on the web as a librarian-in-training, I ought to think of the visual aspect of it. (The tone I can’t help. It’s going to be snarky and mother-like. No matter what I try to do, I can’t leave that tone at the door.) I have a visual presence in real life, but how on earth do I translate that to my blog and Twitter?  I hate graphic design. Time to call in the troops.

פייסבוק שאלה 11

May 17, 2011

11. צור קבוצה בנושא שתבחר לשתף בו רעיונות. דווח על כך בבלוג האישי

תהליך יצירת קבוצה מאד פשוטה — לוחצים על כפתור, נותנים שם, מגדירים חברים והאם הקבוצה סגורה, פתוחה, או סודי. לאחר מכן, העבודה היא כמו כל דף אחר, אם עדכונים ולינקים והכל.

ההבדל העיקרי זה  בדף הבית שלי. בעוד שאני רואה עדכונים מהחברים שלי ומדפים שעשיתי עליהם לייק, אני לא רואה עדכונים מהקבוצות שלי. אני כן יכולה להגדיר שהתרעה על עדכונים יגיעו לי בnotifications.

קבוצה היא אזור של שיתוף פעולה, אז אם אין קהל שמוכן להעלות הודעות, מסרים, תמונות, לינקים, וכד’, מהר מאד הקבוצה ידעך, ולא באשמת בעל הקבוצה. בזמן האחרון פייסבוק התחיל לארכן קבוצות ישנות שאין בהם פעילות.

דבר שקשה לי עם קבוצות בפייסבוק זה שחייבים לצרף חברים לקבוצה לפתוח אותה — זה בשיטת opt-out ולא opt-in. בתור בעל קבוצה זה נוח, אבל כל חבר שלי יכול לצרף אותי לכל מיני קבוצות, ואני אחראית להסר את עצמי — לא רק שלא שואלים אם אני רוצה להצטרף, מצרפים אותי בכוח.

ועוד בעיה קטנקטנה, למי שמשתמש כבד בפייסבוק — הקישורית ל”יצר קבוצה” הרבה פעמים לא ניראת לעין, כי רוב הקבוצות שאת שייכת עליהם מורידה את הקישורית עד שזה נעלם מהסיידבר, ולא כל אחד חושב ללחוץ על “ועוד”.

תרגיל – 11 .5 2011 – פודקסטים שאלה 1

May 1, 2011

1. באתר   אפשר לקבל עדכוני פודקסטים על פי נושא. העדכונים מסודרים בצורת קטגוריות.

א.  בקטגוריה future בחרו באחת ההרצאות. כתבו בבלוג האישי כמה מלים על ההרצאה שבחרתם.

הקשבתי להרצה על מי שולט בענן. (נכון, כפי שכבר די ברור, אני מאד סקפטי לגבי שמירה של מידע וגם עבודה עם המידע דרך החומרה של מישהו אחר).

הסכנה שאני רואה נשקפת גם בפודקאסט הזה. המשתתפים מדברים כאלו הענן הוא המשיח. הענן יאפשר לכל עמך להשתמש במיחשוב, יביא לטכנולוגיות חדשות, ימציא את העולם החדש. קצת אירוני לי שהמשתתפים היו אנדי ג’סאי מAWS, שהנפילה של שרתים שלו בשבוע שעבר גרם לשיבושים בהרבה אתרי אינטרנט גדולים, ומרק בניהוף מsalesforce , כי זה היה דרך האתר שלו שהתחלתי לחשוש מהענן. בעבודה בילינו ימים כלילות להאזין חומר לאתר בחודש הנסיון שלנו, ובסוף החודש, אחרי שראינו שזה לא זה — לא היית דרך להוציא את המידע שהכנסנו.  הוא מדבר על איך כותבי תוכניות לא מוגבלים להשתמש בפלטפורמה שלו, ואם לקוחות רוצות לעזוב, הם יכולים להתחיל מחדש באתר אחר.

להתחיל מחדש. זה העולם חדש מופלא של הענן?

המשתתפים נתנו עוד דוגמא מאלפת: dropbox. בואי נזכור שזו החברה שהיית בכותרת לפני שבוע על שינויים בTOS שהראו שהיה לעובדים של החברה, בניגוד למה שהשירות טען קודם, גישה לקבצים של משתמשים.

יצאתי מהפודקאסט יותר נחושה בדעתי שכל דבר שאני שמה בענן יקבל גיבוי גם לוקאלי — המשתתפים נשמעו יותר כמו כומרים איוונגליסטים מאנשי מכירות.

ברמה התכני, החלקים  שהוקלטו באולפן היו ברמה מעולה והיו בסגנון של רדיו ציבורי (לא מסחרי) בארה”ב. החלק שהוקלט בכנס נלווה עם הדים, ולפעמים היה קשה לפענח מי בדיוק מדבר.

 ב. בחרו להתעדכן מאחת הקטגוריות באתר. . הוסיפו את כתובת העדכון לקורא ה-rss שלכם. (google reader  או IGOOGLE  ). כתבו על כך בבלוג האישי –  כתבו באיזה קטגוריה בחרתם ואת כתובת העדכון שהוספתם לקורא ה- rss  שלכם.

בחרתי להתעדכן בנושא של זהות דיגיטאלי. הפודקאסטים שכבר היו בנושא כולם מדברים על השיגעונות שלי — מי מנהל לי הדטא האישי שלי ועלי? איך החיים שלנו ברשת משפיעים על החיים ה”אמיתיים” שלנו? הקאסטים בנושא הם מספיק ארוכים לדיון איכותי, והנושא מתעדכן בערך פעם בחודש, אז הקשבה לכל הקאסטים החדשים לא יכביד אלי.

הרישום לRSS היה קל, אבל מוזר שהם עדיין נותנים אפשרות לרשום דרך bloglines והם לא עדכנו לmerchant circle. גם היה קצת תקלה באתר — בדף אחד של הנושא הקשר לא היית באמת לקאסט שהיה אמור להיות, אבל בפייד זה היה הקאסט הנכון. (וטוב שכך: הקאסט על העתיד של תוכן היה מאד מעניין. מי חשב שכמות הדטא ברשת משכפל את עצמו כל 72 שעות? ההשלכות שלו על איסוף/יצוג צידע נותנים עוד נתיב קריירה לספרנים.)

והנה זה בא: delicious נמכר

April 28, 2011

כמה וכמה פעמים במשך היחידה כתבתי שאני חוששת לסמוך על delicious כי זה עומד להימכר, והיום הודיעו על הבעלים החדשים: היזמים שפיתחו את יו טויב ומכרו אותו לגוגל.

עוד לא קראתי לעומק את הTOS החדש, ונראה לי שיש מה לקרוא ולא ללחוץ ישר על ה”קבל”. AVOS (הבעלים החדשים) מזהירים שהם ישתמשו בweb beacons

והכי מדאיג (מהFAQ באתר delicious):

Will AVOS maintain the Delicious service with all of its functionality?

Yes, that’s the plan. There may be a time of adjustment as AVOS re-launches Delicious, but the company’s intention is to add new features and grow the service overall.

זה התוכנית?  אפילו בשלב הזה הם לא מוכנים להגיד “כן” פשוט?

עוד סיבה למה לא לסמוך רק על הענן

April 22, 2011

נפילה של שרתי אמאזון גורם לנפילה בעוד שירותים כמו חלק המהנוי יורק טיימס:

ETA: גוגל מנסה למגר את הנזק. אבל העובדה שהם בכלל חשבו מה שחשבו לא מעורר בי המון אמון.

עוד סיבה לא לסמוך רק על delicious ולא על שום דבר אחר בענן

April 8, 2011

אי אפשר לדעת מתי סבתאלה תחליט לעשות קצת גניבת מתכות וישבש כל התקשורת האינטרנטי לכל המדינה.

פעם הבא שסבתא אומרת “תפסיקי עם המחשב ובואי לשבת איתי” תקשיבי לה. מי יודע איזה רעיונות יכולות לעלות לה בראש?



תרגיל מס’ 3 שאלה 3 delicious on delicious

April 6, 2011

הקישורית שהוספתי בעניין delicious היא אזהרה למשתמש:

Is Yahoo Shutting Down [Update: Responds]

הבעיה שיש בלשמור דברים במחשב אישי זה אובדן דטה. המחשב נגנב, המחשב קורס, מקבלים וירוס, לוחצים על כתפור לא נכון ו–אופס–הדטה איננה.

אין מנוס — חייבים לגבות. אבל לרוב אנשים מתעצלים ולא עושים גיבוי. נזכרים רק כשיש בעיות במחשב ומאוחר מדי.

ועוד לא דברנו על חולי המחשב שמריצים 3 דפדפנים, שיש להם מחשב אחד במשרד, מחשב אחר בחדר שינה, ושלישי במטבח — וגם סמארטפון או שתיים. (לא שאני מכירה אף אחת כזאת. ממש לא… )

אז מה עושים אם הפיוובוריטים, גם אלה שעלולים להתעלם אם יקרה משהו במחשב וגם אלה שחייב לעשות להם סיכרון כדי שיהיו זמינים מכל מחשב ומכל דפדפן?


ועוד לא דברנו על כל היתרונות האחרים של האתר — אפשרות לשתף אחרים, לחפש גם בלינקים שלך עצמך ושל אחרים, להיות מנויים על תגיות, למיין אתרים לפי התגיות שנתנו להם, וכד’ וכד’.

ממש גן עדן עלי אדמות.

ובגן עדן תמיד יש–


הבעיה העיקרית שיש בשרותים כמו דיליסיוס (והענן בכלל) זו גישה למידע שלך. מה קורה כשאתר חינמי עובר להיות בתשלום מופרז? מה קורה (כמו שקרה לי בעבודה) כשמנהל הפרוייקט לא קורא תנאי האתר נכון, חושב שאחרי תקופת נסיון של גירסה מתקדת אפשר לרדת לסוג שירות פחות טוב, ובסוף מתברר שלא — זה או לשלם או לאבד גישה למידע שהיית בענן? (אבדנו את הגישה, ועד היום — חודשיים אחרי–אני מנסה לשחזר כל מה שהעלינו ל

או, כמו השמועות והפניקה מסביב לdelicious בדצמבר האחרון — מה אם השירות לא רווחי וסוגרים אותו? משתמשים ותיקים של השירות פשוט לא ידעו מה לעשות עם עמצם. לגבות ולקוות לטוב? לעבר לשירות אחר? (אישית, כל לינק שאני רוצה לשמור לאורך זמן אני שמה גם בdelicious וגם ב diigo, ליתר ביטחון.)

אנחנו לומדים המון על היופי שבweb2.0, אבל כבר היינו בסרט הזה. אלו שהיו ברשת לפני 25 שנה זוכרים את כל ה BBS שהיו חינם, חוץ ממחיר שיחה.  ולפני 10 שנים — שלום geocities ו AOL Home — לאן נעלמתם? חברות אינטרנט הם חברות למטרת רווח. הם לא נותנים לנו פלטפורמה לבלוגים ומקום איחסון תמונות ואפשרות לראות כל השטויות שחברים שלנו עושים כי הם אוהבים אותנו. וברגע ששירות לא משרת את בbottom line, היא בסכנת הכחדה.

הענן הוא “הדור הבא.” הוא זמין מכל מקום, מכל מחשב. הוא לא מבחין בין windows למק ללינוקס לjolicloud לקרום OS. אפילו יש דיבורים שמחשבים כבר לא צריכים דיסק קשיח. אבל מאד חשוב לזכור שדטה שיוצא משליטתנו נמצא בשליטה של מישהו אחר, ולגוף הזה לא תמיד יש אותו האינטרס כמו שיש לנו. הכלל שתמיד היה קיים נשאר בתוקפו: חייבים לגבות כל דבר חשוב.

ולוקאלי –לא רק בגיבוי בענן.