Posts Tagged ‘google’

#cpd23 Thing 13: In quest of love

August 23, 2011

First let’s get Wikis out of the way, because least said and all that. We were supposed to learn wikis in school, never did. I was hoping we’d learn their use in my Internet Information class, mainly because there is no W in Hebrew (we use a V instead) and the instructor’s name is Viki. Yes, I’m easily amused. I’ve used wikis extensively, particularly in my fandom-oriented life, but also for projects such as Library Routes and Library Day in the Life. I can see the usefulness of wikis, particularly for collaboration when there is little chance of real-life interaction, but I’ve not had much chance to practice what I’m preaching.

And now on the tools of my everyday trade.

My love for Google Docs and for Dropbox — knows bounds.

I started using Google Docs for work. We had a project manager who had come to us from very corporate, very organized firms, and it was clear he longed for that security in place of our free-form, free-wheeling, free-application-using amorphousness. (He’s since gone back to corporate life, leaving the world of start-ups behind.) He tried to organize us while bearing in mind that we had no budget for a real enterprise system and that we were a staff of 5, with a few more freelance consultants; we could make do. For a month we tried Salesforce, but he’d misread the TOS and at the end of the trial, we lost access to everything we’d had on there.

In any case, Salesforce was rubbish when it came to storing documents, and understandably so. It was meant for customer relations management, not project management. So we turned to that citadel of freebie-ism, the G Machine, and uploaded our documents to Google Docs. Free, access for everyone on the team, available everywhere — what’s not to love?

Quite a bit, as it turns out.

Part, I have to admit from the start, was not Google’s fault. Our project manager tried to route our mail through Google’s APIs and messed things up so badly that there are still accounts — the accounts tied to Google Docs — that we can’t access, as it seems that there never were passwords associated with these accounts. Sharing ownership of files and folders became impossible, and the application balked every time we asked to share a file with a non-GMail address.

Part was Google’s fault. One of the things we liked, in theory, was the possibility of working collaboratively. We’d long been using TeamViewer for collaboration, alternating who had control of the cursor and keyboard, but Google Docs seemed to promise that we could all work on the same document at the same time without fighting for control. Yeah, right. It worked, as long as you didn’t mind lags long enough to go and make a coffee and sandwich.

Another problem is supposedly a feature — documents you open in GMail are saved in your Google Docs file list. For us, that way lay madness, with our file lists quickly becoming cluttered with junk we’d pruned from our email but had to spend time deleting from Google Docs as well.

The main thing I do love about Google Docs is that, since it’s so ubiquitous, there’s a tutorial out there which will teach you how to do just about anything with the service. (When I find the tut which will teach me how to get Google Docs to clean my house, I’ll be sure to share.) It’s been immensely helpful when I’ve been limited to using Google services to complete school assignments because of my program’s increasing Googlization.


There are vows that must be made
There are terms that can’t expire
There are words that must be said
And there are qualifiers
I’ll love you but I’ll count the ways
The things that I admire

–Tracy Chapman, “Conditional”

I had already been using Dropbox constantly. I work on two computers and my smartphone, and I don’t always have internet access. (My library school was notoriously bad about WiFi in the classrooms last year; they say it’ll be better this year. I’ll believe it when I see it.) I appreciate the convenience of having my work in the Cloud, but I appreciate more having it available to me on my local computer.

I know Dropbox has had its issues. There are questions about how secure it is. There are questions about whether Dropbox employees can decrypt files in your Dropbox and read them. And then there was the morning this summer when all you needed to access someone’s Dropbox contents was their email address, no password required. There’s the Dropbox TOS that allows them to publicly display your files to an extent “reasonably necessary to the Service.”

I recommended Dropbox to my colleagues, and they enthusiastically adopted it — too enthusiastically. I keep reminding them not to post confidential material using the service and they keep forgetting, so I have to keep harping at them. They forget that when you store files on Dropbox and then remove them, they’ll be removed permanently. (Yes, I know there’s 30 days grace. But that only helps if someone decides, within 30 days, to retrieve the files.) I do try to backup the work Dropbox folder to local storage every once in a while because if I know my workgroup, someday they’ll frantically search for some file they erased.

Would I change some things about Dropbox? Certainly. Is it my only on-line storage location? No. Is it my primary storage option? Until something better comes along, yes. I love Dropbox — conditionally.


#cpd23 Thing 8: In which I date Google Calendar

July 28, 2011

You think I’m gorgeous
You want to date me
Love me & marry me

–Agent Gracie Hart, Miss Congeniality


To those who know me off-line, it’s no surprise that I’m in love with my phone. It’s the first thing I handle in the morning, the last thing I handle at night. I might lose my glasses, my keys, and my mind, but never my phone.

It carries my library. It carries my phone book. It carries my sketchpad. It carries my social life. And it carries my calendar.

I had tried Google Calendar a while ago and was not impressed. I still had to copy events into my feature-phone or onto a paper calendar. It was fine, as far as it went, but I wasn’t always in front of a computer.

Once I bought an Android, though, everything changed. Suddenly the Google Calendar was relevant. Suddenly it was convenient. Appointments I had scattered between three calendars (work, personal, religious) could be all in one place. Google Calendar can even switch bewteen secular and Jewish dates.

I do wish I could attach pictures to appointments, though. It would be wonderful to be able to add a photo of the map included in an invitation, or attach a photo of an event to its date on the calendar.


Now if Google could only explain to me how I, who never have any appointments, suddenly have one nearly everyday, I could go to sleep happy.






שאלה מסכמת בנושא ספריית ווב 2.0 חלק ב’: ווב 2.0 למטרות שיווק הספרייה

July 6, 2011

photo by Ozyman, Creative Commons license

שיווק הספרייה

איפה שהרשתות החברתיות באמת מביאות תועלת וROI היא בשיווק הספרייה. יש שנוטים לחשוב שהרשתות רק יעזרו להסיב תשומת לב הצעירים, אבל מחקר חדש של פיו מראה שהאוכלוסיה שמשתמשת בSNS מתבגר.  נכון שמדובר בארה”ב ובישראל הכל באיחור מה, אבל בארץ אנחנו בדרך לסגור פערים.

הצעד הראשון בשיווק ספריות בSNS היא לחשוב על מה רוצים לשווק. פעילויות ספסיציים? בארץ, פייסבוק הוא עדיין המלך. למרות שזה מיועד לספריות אקאדמיות, המסמך של קלסי גאגליארדי לשימוש בפייסבוק להתחבר לקהל הנוער מאלף. (HT לבריין מאטיוז)

יש שאומרים שווב 2.0 זה רגע חולף, ודי ברור ש”הם” צודקים, שאתרי ווב 2.0, פופולריים שכל שיהיו, ילכו ומשהו אחר יתפוס מקומם. באינטרנט, כל אתר חולף, לא חשוב כמה הוא גדול. (מישהו זוכר גיוסיטיס? שהאחרון בMySpace יכבה את האורות.) אבל גם ברור, כמו שכתבו CILIP, שהאימפקט של ווב 2.0 לא יעלם. הזמן ומשאבים שמשקיעים בלחבר לקהל דרך ווב 2.0 לא ירד לטמיון: הדור הבא יהיה בנוי על הבסיס של ווב 2.0 ומי ששלט ביישומים אלו יזנק מהר לכל מה שבא אחריו.

דרוש זמן ומיומנות להשתמש ביעילות בישומיי ווב 2.0. לא לכל ספרייה (במיוחד בארץ) יש ספרן שיכול להרים פרוייקט של ספרייה 2.0, ולא לכל ספרייה יש מתנדב שיכול או צוות שמוכן לאפשר למתנדב לעשות מיתוג של הספרייה. כאן יש מקם ללמד לספרניות כל מיני כלי עזר כמו tweetfeed וifttt שיאפשרו לצוות לעשות דבר אחד ולהפעיל אותו אותו הפעולה אוטומטית בכמה וכמה פלטפורמות.

חשוב מאד לשלב כלים. לפי דמפסי (2009) אסור להסתמך על יישום אחד בלבד לדבר עם כל הקהל הקוראים. המגוון — גם של קוראים וגם של יישומים — כל כך רחב ששיטת השיווק חייבת להיות משולבת. הכי חשוב זה להיות באור הזרקורים — אם אף אחד לא רואה את הפרסום שלך, מה איכפת שהשתמשת בכלי הכי עדכני או בכלי הכי זול?

כל יום יישומי ווב 2.0 מתחלפים. היום נוסף Google +, מחר יעלם Picasa. וזה לא אמור לשנות הרבה בגישה של הספרייה ליישומי ווב 2.0. כדאי לספריות לעשות כפי שממליץ סקאלזי (2011) ולקנות דומיין כדי להכין בסיס קבוע, יתד לכל המבנה של ישומי ווב 2.0. עם האתר בשליטה המלאה של הספרייה, הרבה פחות חשוב האמצעים הספציפיים האחרים. אם יעלם ישום כזה או אחר, אפשר להחליף אותו בלי שהקורא הממוצע ירגיש בהבדל של ממש. הערך המוסף שספריות יכולות להביא לקהל שלהם בעידן של גוגליזציה הוא יציבות (ז’ואל, 2011), ואתר הספרייה חייבת להיות היסוד ליציבות זו.

באתר הזה יהיה לפחות:

  • בלוג עם כתבות יותר ארוכות.
  • קישור לדף שבו אפשר לנהל שיחות עם הקהל (נכון להיום זאת אומרת פייסבוק) וארכיון מדיונים מהדף.
  • FAQ שננפק משאלות יעץ שהתקבלו ברשתות היברתיות.
  • פייד ממיקרובלוג (כעת, טוייטר).
  • גישה מקוונת לקטלוג הספרייה.
  • רשימת קישורים (דילישיוס, דייגו, וכד’) לנושאים המעסיקים את קהל הקוראים, למועדים, ולתערוכות הספרייה.
  • כמה אפשרויות לRSS, הן מהבלוג והן מהקטלוג.
  • פודקאסטים של המתרחש בספרייה אחרי שהספרייה השיגה רשות מבעלי הזכויות.

האתר יהיה הנקודה המרכזית של הספרייה, התחנה הראשונה.

ליותר מידע על אתרים מוצלחים של ספריות כדי לעיין במצגת “7 הרגלים ל אתרי ספריות יעילים במוחד“. יש הרחבה על המצגת בבלוג של פנליבוס.

חשוב מאד להתעדכן בישומי ווב 2.0 ולהיות מוכנים לעבור מישום לישום בעקבות האפשריות שמציעים האתרים וגם בעקבות הקהל. כדאי לנסות להוביל את קהל הקוראים ולא רק להיסחף אחריהם לישומים. אחד מהתוצאות העיקריות שיקבל הספריה משימוש בישומי ווב 2.0 יהיה מונטין, המטבע הכי חשובה בעולם 2.0. ספרייה שלא נמצאת ברשתות החברתיות יתפס כמאובן, והלקוחות יחששו שהספרייה לא יכולה לענות לצרכים שלהם (רוגרס, 2011). דמפסי מצטט את קונווי ורדפורד, הטוענים שקוראים צעירים לא מוכנים לקבל שירותי יעץ אנונימיים. נוכחות ברשתות החברתיות יתן לשירותי היעץ פנים מוכרות ואמינות, דמות וקול שהקוראים מנסיון ילמדו להעריך.


CILIPS. (2011). A guide to using web 2.0 in libraries. Retrieved from

Dempsey, L. (2009). Always on: libraries in a world of permanent connectivity. First Monday, 14(1), Retrieved from

Gagliardi, K. (2011, May 08). How to use social media to engage students. Retrieved from

Jewell, E. (2011, June 25). How social media impacts library services [Web log message]. Retrieved from

Rainie, L, Purcell, K, Goulet, L.S., & Hampton, K.N. (2011, June 16). Pew Internet & American Life Project:  Social networking sites and our lives. Retrieved from
Rogers, C.R. South Carolina State Library, Library. (2011). Social media, libraries, and web 2.0: how American libraries are using new tools for public relations and to attract new users – third survey November 2010. Retrieved from

Scalzi, J. (2011, June 29). Mastering one’s own domain, and no, this is not a Seinfeld reference [Web log message]. Retrieved from

Thomson, L. (2011, June 7). Seven habits of highly effective library websites [Web log message]. Retrieved from

Travis, M. (2011, June 30). Seven habits of highly effective library websites [Web log message]. Retrieved from

תרגיל – 11 .5 2011 – פודקסטים שאלה 2

May 2, 2011

2. כפי שקראתם במצגת,  podscope   הוא מנוע חיפוש לפודקסטים  מהדור החדש .  חפשו במנוע  חיפוש זה פודקסט בנושא ספרים אלקטרוניים.  הוסיפו אותו לחשבון האישי או הכללי של הקורס ב- delicious. (דרך הקישור ל-  delicious בצידו של כל פודקסט), הוסיפו בקורא ה- rss  שלכם קישור שיאפשר קבלת עדכונים מהמקור של הפודקסט.

כתבו בבלוג האישי מהו שם הפודקסט והמקור והנושא שלו.

שם הפודקאסט: Who Really Owns Your Digital Data?

מקור: NPR: Talk of the Nation Podcast

אני מודעת לזה שהמתחרים של podscope נסגרו, אבל עדיין היה לי קשה לעבוד עם האתר, כי הם לא מי יודע מה עדכניים. הwayback machine כלל לא טרח לעכבש את האתר מאז אמצע 2008. רוב הקאסטים שיש להם (ניסתי עמה וכמה שמות שהיו חשובים מסוף 2008 עד היום, כמו אובמה, קייט מידלטון, בן לאדן, והתוצאות לא היו יותר מאוחרים קיץ 2009. הפודקאסט שמצאתי גם עלה לשידור בקיץ 2009.

NPR לא בדיוק עונה לקריטירונים המקובלים של פודקאסט. הוא הרדיו הציבורי של ארה”ב, ויש הרבה ספונסרים ואנשים מן השורה שתומכים בו פיננסי. העמותה של NPR גם מקבל כספים מתחנות רדיו ומהממשלה הפדראלי. יש לNPR תקציב שנתי של בערך 166 מיליון דולר: זה לא שתי אנשים פשוטים במרתף שלהם, מגלים שיש להם מה להגיד ואנשים שרוצים להקשיב. זה מסחור של פודקאסטים, לא דמוקריטציה של המדיה.

למרות שזה קאסט ישן, הנושא עדיין אקטואלי: לא מזמן הנושא של “האם קונים בעלות על ספרים דיגיטליים או קונים רשיון?” צץ שוב עם כל הבלאגן סביב Overdrive ו Harper Collins.

דבר שאהבתי בpodscope: אפשרות לשמוע את הקטע הקטן שבו מופיע מילת החיפוש, כך שאפשר לשים את המילה בקונטקס יותר רחב.

דבר שלא אהבתי: מכייון שהקסאטים כ”כ ישנים, כשלוחצים על כפתור “נגן” זה לא מעלה את הקאסט, זה מעלה את האתר, שכבר מזמן עבר לנושאים אחרים.

ביחס לאתר NPR וRSS, קמת מוזר לי, עם כל השוק שיש לגוגל, שאין אפשרות לעשות מנוי ישר בreader והאופציות הם חאהו, itunes (הגיוני), וזון. כאילו NPR לא שמעו שרוב קוראי הRSS יכולים גם לנגן פודקאסטים.

על שולחן הקריאה שלי

April 29, 2011

U.S. Public Libraries and the Use of Web Technologies 2010

כנראה שרשתות חברתיות זה אין, דוא”ל ובלוגים עוד לא. מי אמר “טכנולוגיות מתקדמות” ולא קיבל?

Hat tip: Infodocket

תרגיל מס’ 3 שאלה 4 — תרומתם של אתרי סימניות חברתיות באינטרנט לארגון וניהול המידע

April 14, 2011
  • אתרי סימניות חברתיות באינטרנט מאפשרות דמוקריציה של אירגון מידע. כל אחד הופך להיות מקטלג בעל סמכות.
  • אתרי סימניות חברתיות באינטרנט מאפשרות איחזור מידע מעובד ע”י אחרים.
  • אתרי סימניות חברתיות באינטרנט מאפשרות נגישות למקורות מידע. המשתמש אינו מוגבל עוד לדפדן אחד, מחשב אחד, או בסיס ידע אחד.
  • תיוג נותן למתייג ולמחפש מבוא למטהדטה, כך שבעתיד הוא יהיה יותר מוכן לקבל את הרעיון בהיבטים הפורמליים שלו (כמו בקיטלוג וייצוג מידע).
  • אירגון מידע והערכה לבעלי ידע מתפשט בצורה לא היארארכית — אין יתרון בילט-אין לבעל בעסק או לממונה מעל לעובד בעל ידע.
  • אתרים כמו delicious ,נותנים מימד של קוליות לידע. מי שיש לו הלינקים הכי טובים הוא הבן-אדם המקובל בחברה. ידע זה כח. (גן עדן לגייקים).
  • הפתיחות בתיוג מאפשר ריפרוף, כי יש קשת רחבה של לינקים באותו תגית — המילים זהים, אבל המשמעות שונה מאדם לאדם. ככה אפשר למצוא דברים מחוץ למסגרת, להמציא הקשרים ולחדש.
  • התרומה הכי חשובה בעיני הולכת מעבר לידע הספציפי וחודר לתודעה — האתרים העלו מעודדים ומבוססים על בניית קהילות על בסיס מידע וידע ללא הבדלי מין, דת, לאום, גזע. אנשים משתמשים בשמות שלאו דווקא משקיפות הגוף הפיזי שלהם, ונשפטים רק על בסיס רוחב ועומק המידע שהם יכולים לאתר ולשתף.

תרגיל מס’ 3 שאלה 5 — בחירת אתר סימניות

April 14, 2011

הנקודות החשובות לי באתר סימניות חברתית הם:
1. לדעת שהמידע עוד יהיה זמין בענן מחר
2. שיהיה קל להזין קישוריות למערכת ולאחזר אותם
3. שיהיה קל לעבד, לתקן, ולשנות התגיות שלי
4. שיהיה גישה מכל המיחשוב שלי (סוגים שונים של חשבים, מערכות הפעלה, וגדג’טים מחוברים)
5. שיהיה מידע רליבנטי משתשתמשים אחרים (כמות המשתמשים — עם יש באתר סימניות חברתית כללית 100 משתמשים, מה הוא שווה? עם זה אתר בתחום מאד ספיציפי, יכול להיות ש100 הוא עולם שלם)
6. שיהיה קל לעשות שימוש ברשימה כרשימה — לייצא את הקישוריות לאתר/בלוג, RSS

האם delicious עונה על כל הקריטריונים ובצורה היעילה ביותר?

אני לא אכתוב פה על אתרי סימניות חברתיות האקדמיים, שכבודם  במקום מונח. היחידה שלנו עוסקת בעיקר בdelicious שהוא אתר לכלל הציבור, אז אשווה אותו לאתרים דומים, הפונים לציבור הרחב, שבדקתי לפני 4 חודשים כתחליפים לdelicious
google bookmarks, tagfoot, ו Diigo.
לא אכתוב על אתרים שהמטרה שלהם לחשוף אתרים ומאמרים לציבור ולא לשמירת סימנית (כמו Digg, Stumble Upon ו Slashdot) אפילו שלחלק יש אפשרות לשמור סימניות. כ”כ, לא אכתוב על אתרי סימניות חברתיות לפלחי שוק מאד ספציפיים כמו Tipd, Travel Voter, או Bookmarks and Votes

Google Bookmarks: חלק הגוגל שלא מקבל הרבה תשומת לב, ובצדק, כי לעומת מוצרים אחרים של גוגל, הוא לא מפותח.
1. אין לגוגל הרבה היסטוריה של סגירת ישומים, אז די בטוח שמה בענן, אבל כן היו לגוגל בעיות, בעבר הבכלל לא רחוק, כל התגלגלות לאחור של חשבונות ואבידת מתונים.
2. יש בוקמרקלט, אז קל להזין ליישום סימניות. השימוש בבוקמרקלט הוא די דומה לבוקמרקלט שלבעיה אחת גדולה היא אפשרות לדעת לאן את הולכת שכשאת מקליקה על קישורית: במקום הURL האמיתי, גוגל יהמר הלינק למשהו פנימי,
3. קל לעבוד עם התגיות (יש לינק בדף) אבל אחד אחד. אין אפשרות ל batch.
4. היישום הוא חלק החבשון הגוגל, אז הוא נגיש מכל מחשב. בכל זאת, אין אפליקציה מיוחדת לאנדרויד כמו שיש להרבה ישומים אחרים של גוגל.
5. אפשר להסתכל על רשימות פומביות או לחפש לפי תגים, אבל אין קישוריות לבעלי התגיות האלו. אם בחיפוש את רואה שיש משתמש שיש לו כמה לינקים מעניינים, אין דרך קלה לגשת לרשימה השלמה של אותו המשתמש.
6. אין דרך קלה ליצא את הסימניות לRSS, לאתר או בלוג. אפילו לעקוב אחרי הרשימה של משהו לא אפשר בRSS, רק בעדכונים למייל.

Tagfoot אתר עשירה ומווגנת, אבל בתשלום סמלי ($5 באופן חד-פעמי):

1.אין חברה גדולה שעומדת מאחרי האתר, אז אולי זה הימור קצת פחות בטוח מאתר שהוא חלק מקונצרן ענק. מצד שני, אתר כמו יאהו יכול לסגור חלקים לא רווחיים לטובת החברה. בן-אדם פרטי, שהאתר הוא כל-כולה של החברה שלו, מאד יפגע מסגירת האתר. גם יש אפשרות לחברים למסחר הרשימות שלהם דרך Adsense, כך שיש מדרבן לאנשים להשתמש באתר הרבה ולאורך זמן.
2. כמו כל אתר סימניות, יש בוקמרקלט שעושה את העבודה השחורה. מאד קל לסנן סימניות באתר לפי תגיות או מתייג ודבר מאד שימושי זה שרשום מתי הסימניה הועלתה לראשונה ולאחרונה.
3. אין לי חשבון באתר, אז את זה לא בדקתי.
4. האתר נגיש באינטרנט. יש פלאג-אינס להרבה דפדפנים, אבל אין אפליקציות לסמארטפונים.
5. יש הרבה, הרבה מידע באתר, כי אפשר לסמן גם אתרים, לשמור תמונות (שיופעו באתר כתמונות מזעירות, לא רק כלינקים), ווידיאוים כחלק נפרד, פורומים, קישורים ישירות לתגים הכי נפוצים, רשימות של מתנות שאנשים היו רוצים לקבל,  אפשרות כמו בגוגל ל”יותר מזל משכל”. יש נגישות לרשימת כל הסימניות לתג מסיום וגישה לרשימות של משתמשים בדיוק כמו בdelicious.
6. יש אפשרות לשים ענן באתר, לחבר tagfoot לטוייטר או פרינדפיד, ולעשות מנוי לתגים מסויימים או למשתמשים מסויימים.

google bookmarks ו tagfoot הוא אתר dofollow, אז הוא קצת יותר אטרקטיבי לSEO מdelicious, אבל יש לtagfoot פוליסה נוקשה נגד ספאמרים. מצד שני, יש הרבה סימניות לא צנועות בtagfoot. חברים יכולים לבחור “להחביא את החרא” (מילים של האתר, לא שלי).

Diigo — דילישיוס על סטארוידים

אחרון אחרון חביב (לפחות עלי). התחלתי, כמו רבים, להשתמש בdiigo בעקבות השמועות על סגירת delicious ב2010, ומכיוון שלקח יממה שלמה ליבא את כל הסימניות שלי מdelicious ל diigo, אני  מוסיפה את הסימניות לשתי האתרים בו זמנית דרך ממשך diigo.
האתר מאד מודע למקומו כתחליף לdelicious.
1. נראה שיש לdiigo כסף — הם קנו פורל לפני זמן מה. אין להם חברה גדולה מאחוריהם, אבל כבר ראינו שחברה גדולה היא לא הבטחה לכלום. יש להם כלי שמאפשר שמירה אוטומטית גם לdiigo וגם לdelicious.
2.  יש לdiigo סרגל כלים , בוקמרקלט, וגם אפליקציה נהדרת לסמארטפונים. איחזור הלינקים מתבצעת כמו בdelicious, רק אין אפשרות לראות כמה עוד אנשים שמרו ותייגו את הלינק.
3. יש יותר אפשריות של עיבוד תגיות בdiigo, ואפשרות לחבר לקהילה דרך התגיות.  גם פה אין אפשרות לעבוד בbatch.
4. לאתר פלאג-אינס לדפדפנים, תוספת לקרום, ואפליקציות לאי-פון ואנדרויד.
5. אין לdiigo דף הבית כמו delicious המאפשר לראות סימניות האחרונות שנשמרו ע”י אחרים. החיפוש בסימניות של אחרים הוא כמו בdelicious, ויש אפשרות לשמור סימניה ישר לרשימה שלך.
6. יש אפשרות לייצא תגיות לבלוג וגם להעלות אוטומטית את הסימניה והתיאור שכתבת עליו לבלוג שלך. לכל תג ורשימה יש אפשרות לעשות מנוי בRSS.

יש לdelicious יתרון על כל אתר סימניות חברתיות אחר כי הוא ותיק וידוע. אבל diigo עושה עבודה כבירה לסגור פערים, ויש שרותים שאין בdelicious כמו אשפרות למרקר דפים ולשים פוסט-איט על הדף (בפעם הבא שתחזירי, הפתק יופיע שוב על הדף, וזה תמיד ישמר גם ברשימה בdiigo) ומי שמוכן לשלם קצת (כ-$20 לשנה) יכול לקבל הרבה יותר ממה שמציע delicious כולל שימור עותקים של דפי אינטרנט, אפשרות ללכוד חלקים של דפים ולקשקש עליהם (עיגולים, ריבועים, חיצים, טקסט) וחיפוש בפול-טקסט של דפים שמורים.

לסיכום: לdelicious יש כל התכונות הדרושות לאתר סימניות חברתית, כי רוב הדרישות וציפיות נכתבו על סמך שימוש באתר. אבל רואים שבעליו לא כ”כ מעוניינים לתחזק אותו ולטפח אותו — יאהו כבר הודיעו שהם לא רואים מקום לאתר בין נכסיו ושהם רוצים למכור את delicious. אתרים אחרים כמו diigo תופסים תאוצה, והרבה על גב השאננות של delicious. (למשל, אין לdelicious אפליקציות מתוצרת הבית, רק דברים בלתי-רשמיים שעשו אחרים).

אני לא מוכנה לוותר, בשלב זה, על הdelicious שלי. אבל היום מתקרב, ובצעדים לא קטנים. כמו כל גולש אחר, ככל שנותנים לי יותר, אני מצפה לעוד יותר, וdelicious  כבר לא מספיקים את הסחורה והחדשנות.

ETA: יתכן שגוגל כן היה סוגר יישום ולא יתן דרך קלה לעבור ליישום חילופי. הם קנו יו טויב והפכו את גוגל ווידיאוס למנוע חיפוש, אבל אף פעם לא היה אפשרות קלה ונוח להעביר וידיאוים מגוגל ליו טויב. עכשיו יש, לזמן קצר, אפשרות להוריד וידיאוים (מה שתמיד היה אפשר עם תוספות לדפדפן), אבל אין אפשרות להעביר את התוכן ישר מגוגל ליו טיוב. אם גוגלץ. נגיד, תקנה את delicious מיאהו, סביר להניח שיסגור גוגל בוקמרקס ולא יעשו משהו קל להעביר הסימניות הקיימים ישר כbatch לdelicious.

תרגיל 6.4.2011 שאלה 6 — מנוע חיפוש בהתאמה אישית

March 22, 2011

למנוע חיפוש של הקורס הוספתי 2 אתרים


LISZEN, powered by Google Co-op, was launched on October 27th, 2006 by creator Garrett Hungerford with 530 searchable library blogs. Since that time LISZEN has grown to over 750 library blogs and has been noted in School Library Journal, Google’s Librarian Central, and other publications. Other Library and Information Science Programs have added LISZEN to their web resources for library students; such as University of Illinois at Urbana-Champaign, University of North Dakota, and Uppsala University.


Blogging Libraries Wiki

בלוגים של ספריות ציבוריות, אקדמיים, ומיוחדים, של אירגונים וצוותי ספריות.

Blog Wiki

יש לי מנוע חיפוש בהתאמה אישית (“3D”) בדף הigoogle שלי שמחפש בין אתרי חדשות בנושא התלת מימד. המנוע נבנה לאחר שהייתי חייבת לעקוב אחרי מוצרי תלת מימד חדשים שהוכרזו עליהם או שיצאו לשוק. באינטרנט יש הרבה אתרים שמעלים אותם ההודאות או שעושים רי-פוסט לפוסטים מהבלוגים ואתרים המובילים. היה בזבוז זמן ענקית לעבור על הלינקים לאתר מה באמת חדש ומה סתם העתקה. לכן בניתי מנוע חיפוש שרק מחפשת באתרים ובלוגים המובילים, כאלה שהאתרים האחרים מעתיקים מהם. מפעם לפעם אני מוסיפה אתרים למנוע ואפילו מורידה, לא עלינו, אתרים שהפסיקו להעדכן בתדירות מספיק גבוהה (בנושא התלת מימד, מי שלא מעדכן כמה פעמים ביום מיושן).

3D search

תרגיל 6.4.2011 שאלה 4: הבדלים בין igoogle לgoogle reader

March 21, 2011

פתחו חשבון אישי  באחת המערכות  google reader או IGOOGLE . וכתבו פוסט בבלוג על ההתנסות שלכם בשתי המערכות, ההבדלים ביניהם  ומדוע בחרתם במערכת בה בחרתם לצורך קבלת עדכוני RSS.

אני משתמשת קבועה וותיקה של שתי הישומים, אבל אני משתמשת בהם לשתי מטרות שונות.

אני משתמשת בigoogle כמו בדף הבית של הפלאפון שלי — לגישה מהירה לאפליקציות.

igoogle משתמש לי בתור קיצור דרך לוויג’טס שאין לי במקום אחר — נגיד בתור תוספות לפיירפוקס או משהו. בדף הigoogle שלי יש גדגט לגי-מייל שלי, לרשימת משימות, מורפיקס, גוגלמפס, הורדות חינמיות מאי-טונס, יו-טיוב, גדגט לחשב מספר הציטוטים של מאמרים אקדמיים, 2 פידים (לייפהאקר וחדשות בנושא טכלנולוגיה מהעיתונאות הכללית) ו2 מנועי חיפוש בהתאמה אישי — אחד לטכנולוגיה ואחד לחדשות בעולם התלת-מימד

אני משתמשת בgoogle reader בתור קורא פידים של RSS. לא אשתמש בגדגטים של igoogle למטרה זו כי אני עוקבת, בין לעבודה, בין ללימודים, ובין לתחביבים, אחרי 155 פידים, וכ”כ הרבה גדגטים בדף igoogle יהיה בלתי ניתן לקורא. אפילו לא שמתי גדגט של ריירד בigoogle שלי.

עד לאחרונה השתמשתי בבלוגליינס בתור קורא RSS, אבל לאחר שהם נמכרו לmerchant Circle והיו שינויים בממשק (ובעקבות קניית סמרטפון במערכת הפעלה אנדריוד), חזרתי לגוגל ריידר. אני מאד אוהבת את האפשרות לעשות bundle לשיתוף, וההצעות של “עוד כאלה”. האפשרות לקרוא את הפיידים שלי בכל אחד מהמחשבים שלי וגם מהפלאפון  מקצר השעות שאני מבלה בקריאת בלוגים.

דבר אחד שלא מוצא חן בעיני זה שאי אפשר לעשות batch procedures חוץ מברמה של כל התיקייה. פעם ברבעון אני עוברת על הפידים שלי, מסירה כאלה שלא עדכנו במשך הרבעון, ועושה יצוא מחדש של הקובץ OPML. כדי לעשות זאת בגוגל ריידר אני חייבת לעבור על כל רשומה, אחד אחד, להעלות את התצוגה, ואז לעשות unsubscribe.

דבר שרק התחלתי לשחק איתו זה ריידר פליי — זה מאד כיף, ונותן לי “לגלות” דברים, כאלו אני סתם משותת באיזה שילוב של טמבלר ומדפי  ספריית בלוגים.