תרגיל – 11 .5 2011 – פודקסטים שאלה 2

2. כפי שקראתם במצגת,  podscope   הוא מנוע חיפוש לפודקסטים  מהדור החדש .  חפשו במנוע  חיפוש זה פודקסט בנושא ספרים אלקטרוניים.  הוסיפו אותו לחשבון האישי או הכללי של הקורס ב- delicious. (דרך הקישור ל-  delicious בצידו של כל פודקסט), הוסיפו בקורא ה- rss  שלכם קישור שיאפשר קבלת עדכונים מהמקור של הפודקסט.

כתבו בבלוג האישי מהו שם הפודקסט והמקור והנושא שלו.

שם הפודקאסט: Who Really Owns Your Digital Data?

מקור: NPR: Talk of the Nation Podcast

אני מודעת לזה שהמתחרים של podscope נסגרו, אבל עדיין היה לי קשה לעבוד עם האתר, כי הם לא מי יודע מה עדכניים. הwayback machine כלל לא טרח לעכבש את האתר מאז אמצע 2008. רוב הקאסטים שיש להם (ניסתי עמה וכמה שמות שהיו חשובים מסוף 2008 עד היום, כמו אובמה, קייט מידלטון, בן לאדן, והתוצאות לא היו יותר מאוחרים קיץ 2009. הפודקאסט שמצאתי גם עלה לשידור בקיץ 2009.

NPR לא בדיוק עונה לקריטירונים המקובלים של פודקאסט. הוא הרדיו הציבורי של ארה”ב, ויש הרבה ספונסרים ואנשים מן השורה שתומכים בו פיננסי. העמותה של NPR גם מקבל כספים מתחנות רדיו ומהממשלה הפדראלי. יש לNPR תקציב שנתי של בערך 166 מיליון דולר: זה לא שתי אנשים פשוטים במרתף שלהם, מגלים שיש להם מה להגיד ואנשים שרוצים להקשיב. זה מסחור של פודקאסטים, לא דמוקריטציה של המדיה.

למרות שזה קאסט ישן, הנושא עדיין אקטואלי: לא מזמן הנושא של “האם קונים בעלות על ספרים דיגיטליים או קונים רשיון?” צץ שוב עם כל הבלאגן סביב Overdrive ו Harper Collins.

דבר שאהבתי בpodscope: אפשרות לשמוע את הקטע הקטן שבו מופיע מילת החיפוש, כך שאפשר לשים את המילה בקונטקס יותר רחב.

דבר שלא אהבתי: מכייון שהקסאטים כ”כ ישנים, כשלוחצים על כפתור “נגן” זה לא מעלה את הקאסט, זה מעלה את האתר, שכבר מזמן עבר לנושאים אחרים.

ביחס לאתר NPR וRSS, קמת מוזר לי, עם כל השוק שיש לגוגל, שאין אפשרות לעשות מנוי ישר בreader והאופציות הם חאהו, itunes (הגיוני), וזון. כאילו NPR לא שמעו שרוב קוראי הRSS יכולים גם לנגן פודקאסטים.

לקוראים, יום עצוב, לאמהות יום שמח

השופט דני צ’ין אתמול סירב לאשר את המחטף שניסה גוגל בוקס לעשות ל”ספרים יתומים”.

בתור קוראת נלהבת של ספרים דיגיטליים, הן על מסך המחשב והן על הסמרטפון שלי, אני מאוכזבת. הספרים הם כבר נסרקו ואוחסנו אצל גוגל, ועם ההחלטה הייתה אחרת, הם היו יכולים לעלות לרשת כבר עכשיו. (לא נדבר על זה שמן הסתם לא הייתי יכולה לראות אותם כי אני בארץ והם יהיו מחוץ לטווח.  גם לא נדבר על ארץ מלאה במוחות יהודיות שעדיין חושבת שישומים ישנם הם טכלולוגיה לוהטת ועדכנית. לא. אמרתי שלא מדברים על זה. על תנסו למשוך אותי!)

בתור אמא, אני מאושרת עד הגג עם ההחלטה.  אני שונאת את הגישה שמאד רובחת אצל השכנות שלי בקשר לילדים שלהם: “נו, בסדר, הוא לא היה צריך לעשות את זה, אבל זה כבר נעשה, אז למה לעשות מזה ביג דיל?”  גוגל בוקס עברו על זכויות יוצרים. הם חשבו שלאף אחד זה לא יזיז, כי אלה ספרים בלי אב ואם, או, במצב הכי רע, לאחר המעשה יקבל גושפנקא משפטית, כי “בסך הכל רצינו לשרת את הציבור.” הם כנראה חשבו שכולם כל כך ישמחו לקבל גישה בחינם, מהבית, שהם ישכחו שגוגל היא חברה מסחרית — חברה גדולה ומאד מסחרית.

אז ככה, ילדודס — עשיתם מעשה רע וקבלתם קצת עונש. חכו את זה כמו גדולים, ותזכרו שבשביל היתומים החברה כולה — הפעם בהתגלמותו של מערכת המשפט — אמורים, בחברה תקינה, להיות אב ואם ליתומים.

SSDD

הרפר קולינס הגיבו לכל הטרטרם מסביב לתרגיל המסריח שלהם.

נו, באמת. זה דיאלוג? זה הסבר? “אנחנו שנינו את המשמעות של מכירת ספרים דיגיטלים מקצה לקצה. זה טוב לנו, ואתם צריכים להבין את זה מנוקדת המבט שלנו.”

לא ולא. הגיעה הזמן שספריות יהיו קצת אנוכיסטים. כבר עבר מהעולם העידן שבו ספריות קבלו כספי צדקה (שהמילה כוללת העניין של חסד, אבל גם צדק). בעולם שממשלות חותכות בבשר החי של תקציבי ספריות, שבו ספריות חייבות להפגין רוחיות, הם צריכים לחשוב על רכישת ספר או ספר דיגיטלי בדם קר. כמה לקוחות יכולים להשתמש בספר לאורך חיי המדף שלו? כמה זמן יחזיק ההתעניינות בספר? כמה עולה לאחסן את הספר על המדף, ולאחר שאין כל כך הרבה ביקוש, במחסן לעומת המודל שהרפר קולינס מציע, רכישת מנוי לספר כל חצי שנה/שנה (בהתחשב לכמות הלקוחות שישאילו אותו).

אם הייתי יודעת יותר מתימטיקה, הייתי יכולה לכתוב נוסחה:

ספר מודפס:

מחיר הספר + הכסף שהספרייה משלמת על הסנטימטראג’ על המדף מחולק בכמות ההשאלות = מחיר הספר להשאלה.

ספר דיגיטאלי:

מחיר הספר + מחיר חידוש הרשיון + מחיר מקום האחסון בשרת = מחיר לספר.

 

נראה לי מהמכתב שזה נסיון מאת המו”ל לזרוק גלגל הצלה לכיוון המחירות הנחלשות של ספרים מודפסים על חשבון המחירות העולות של ספרים דיגיטלים.

מה זה Ebook?

קוראים יודעים  מה זה ebook — ספר דיגיטלי שהוא ספר לכל דבר.

ספרנים יודעים מה זה ebook.

נראה שזה רק המו”לים שמתבלבלים. האם הebook הוא ספר כמו המודפס, שאפשר להשאיל אותו רק ברציפות, ללקוח אחד ואז ולעוד אחד ואז לעוד אחד, או האם הוא קובץ דיגיטלי שאפשר להגביל אותו למס’ קריאות לפני המחיקה?

זהו עוד נקודת בלבול בנושא שכבר מבולבל — האם מוכרים ebook תחת רשיון, או האם הקונה הוא בעל הנכס? לדוגמא, מה שעשו Amazon בזמן שמחקו שתי ספרים מאת אורוול.

הרעיון מאחורי overdrive הוא נהדר. אבל אם המו”לים ישתנו תנאי ההסכם בחופשיות ובלי דיון מול הלקוחות, הוא עלול להפיל אפילו הקונה הפרטי